כשמונולוג מסדרת טלוויזיה פוגע בבטן הרכה

"למה שלא תתחתני, תכנסי להריון, תביאי ילד. תרגישי פעם ראשונה מה זה כאב, כשהגוף שלך נקרע לחתיכות ואין מי שיעזור לך. ומתוך גוף שלך יוצא בנאדם שהוא הבית סוהר של החיים שלך, וגם הכי יקר שיש לך וכל מה שאת רוצה זה שיבטיחו לך שאת תמותי לפניו"

איך מונולוג של 30 שניות מצליח לתאר חוויה שלמה של אמהות בבוקס ממוקד לבטן הרכה שלנו, אותה בטן בה נוצר הדבר הכי יקר לנו בעולם וזו שמתכווצת ומתרסקת אם קורה לתינוק שלנו  משהו.

9 חודשים את מלטפת את הבטן, מתרגשת כשמרגישה תזוזה/בעיטה, מחכה לכל בדיקה כדי רק לראות שהתינוק/ת בסדר באולטרסאונד.

9 חודשים את שורדת את כל הבחילות, הקאות, צרבות, הורמונים, אי נוחות לזוז, ללכת, לנשום או חוסר היכולת לנעול נעליים בכוחות עצמך. מתגלגלת ומתאדה בקיץ, נראית בעצמך כמו מעיל דובון בחורף.

9 חודשים את מסתובבת עם אוצר בבטן ומדחיקה את הרגע שאת צריכה להוציא את הדבר הזה בדרך שאין איך לתאר אותה בלי להשתמש במילה כואבת. מאד. ובאמת שאין מי שיעזור לך (מלבד אפידורל ומשככי כאבים).

גם אם יש לך "תוכנית לידה" מתוכננת וכתובה שפינטזת שתגישי למיילדת והיא באמת תקרה, זה ידוע שתוכניות לחוד ומציאות לחוד, במיוחד בכל מה שנוגע ללידות.

ואין דרך לברוח מהכאב לפני/תוך כדי /אחרי ואין אישה שלא חוותה סוג של טראומה בלידה. גם אם הכל הלך "חלק", זה בכל זאת מאמץ מטורף ולא סתם הרבה נשים מרגישות רגע לפני הלידה שהן הולכות למות.

ובכל זאת, שלב ההריון הוא החלק הקל ואפילו הנחמד לפעמים.

אבל הלידה עצמה? הייתי שמחה אם אפשר היה לחלוק את זה עם בן הזוג. ילד אחד אני - ילד אחד הוא - תורות. במיוחד אחרי שנאלצתי לעבור שני קיסרי חירום. אפשר שלא רק לי יחתכו פה את הבטן???

כרגע, אין לנו ממש ברירה, נבחרנו רק אנחנו, הנשים, ללדת.

וגם אם פתאום היו מצליחים לאפשר גם לגברים ללדת - הם לא היו עומדים בזה. תקראו לזה תחושת בטן...

ואחרי הלידה, כל הגוף פצוע, חבול, מדמם בדיוק בזמן שאת נדרשת לתפקד הכי טוב שלך.

להיות כל כולך בשביל היצור הקטן וחסר האונים הזה, כשאת מרגישה בעצמך חסרת אונים ורק רוצה רגע להיות שוב ילדה קטנה שיטפלו בך.
אבל אי אפשר, את צריכה לגייס את כל המשאבים שלך: הציצי מספק הזנה, נחמה, הרגעה, קרבה וחום, הזרועות - מערסלות, מנענעות, מרימות ומורידות, הראש מלא בדאגות מה צריך לעשות עכשיו- מתי אכל, מתי עשה פיפי וקקי, מתי ישן, מתי הולכים לטיפת חלב...

ואת תמיד בתנועה - נדנוד במנשא או קפיצה על כדור פיזיו, את לומדת לעשות הכל עם תינוק עלייך (חוץ מהפוגות קצרות לשירותים ומקלחת ואולי יש אמהות שגם לשם לוקחות את התינוקות:).

ואם לא ידעת, מהרגע שנהיית אמא אסור לך להיות חולה. תמיד צריכים אותך ואין זמן  "להתפנק" במיטה יותר מידי זמן…

אבל גם זה עובר. הם גדלים והאתגרים משתנים אבל לאט לאט את מצליחה למצוא אוויר. ועדיין, כל המשאבים שלך מופנים לחלק הזה של הטקסט:

‍"כל שנותר לך לקוות הוא שאת תמותי אחריו"

זה הבסיס לקיומנו, השמירה על החיים שלהם, שהסדר יהיה נכון - הם יקברו אותנו ולא חס וחלילה להפך.

והסכנות הן אדירות ומקיפות אותנו בכל רגע:
צריך לוודא שהם נושמים, לא מכניסים דברים קטנים לפה, לועסים טוב אוכל ולא נחנקים, שלא ייעלמו בגינה, שלא יפלו מהנדנדה, שלא ירוצו לכביש!!! שיהיו חגורים במושב בטיחות כמו שצריך, שלא יחלו ואלו רק הדאגות בגילאים הקטנים...
זה מסתבך יותר ויותר כשהם כבר פחות מול העיניים שלנו ויותר עם חברים במפגשים חברתיים וכמובן כשהם הולכים לצבא, לטיול שאחרי הצבא וכו'...

אולי בגלל זה אנחנו הורים מגוננים יותר מידי וכל משפט שני יוצא לנו: "לא, זה מסוכן!" 

בטוקיו לעומת זאת, יש טקס חניכה שעוברים כל הילדים בגיל 3(!). שולחים את הילד לראשונה למשימה מחוץ לבית… לבד. לך תקנה משהו במכולת ותחזור הביתה בכוחות עצמך. ואתה בן 3 וחוצה כביש לבד, עובר במנהרות, משלם למוכר… לבד! לבד!
אני לא מצליחה לדמיין את זה אפילו עם הילדים שלי בגיל כזה קטן… ויש סיבה שילד לפני גיל 9 לא חוצה את הכביש לבד. אז מה נסגר עם היפנים???

כשתינוק מגיע לעולם הוא מפחד רק מרעש ומנפילה. כל שאר הפחדים נרכשים מהילדות, הסביבה וניסיון החיים שלנו.

לא קל לשחרר את הפחדים שלנו ולא להעביר אותם לילדים.

אנחנו רוצים לגדל ילדים מאושרים, משוחררים, עצמאיים ובוגרים.
אבל גם שיבטיחו לנו שאנחנו בטוח נמות לפניהם.