באמת חשבתי שבגיל 4.5 של מיה ו-2.2 של רום הם ישנו כל הלילה. די הם “גדולים” כבר, לא? אז נכון שבדיוק השבוע הם חזרו לגן אחרי שבועיים אינטנסיביים בחופש הגדול עם אבאמא, אבל היי, כבר עברנו את זה השנה כשחזרנו לגנים אחרי סגר קורונה של חודשיים…
אני יודעת שנושא השינה חוזר המון פה בבלוג. זה נושא שמאד מטריד אותי כי אני מאמינה שגם הם וגם אנחנו צריכים את המנוחה הזו. מה שנקרא תנו לי להתגעגע אליכם בעודי ישנה קצת, טוב? או מקרה קלאסי של ״לכו כבר לישון !!!" ואז כשהם סוף סוף ישנים אנחנו בוהים בתמונות שלהם מהיום שהיה ומתמוגגים איזה מתוקים הם.
ברור לי שפרידת הלילה קשה עבורם במיוחד אבל להתעורר כל לילה כמה פעמים כל פעם בגלל ילד אחר זה מתיש מאד גם אם איכשהו תמיד יש סיבה התפתחותית או סביבתית (חזרה לגן, אחרי חגים, שינויים כלשהם, מגיפה עולמית שלא נעלמת (!)).
הערב החלטתי שעם כל העייפות שבי כי אני ערה מ-4 בבוקר (השעה בה רום החליט להתעורר ועד שנרדם ב-6 מיה קמה) אני אכיל את הקושי שלהם כמה שאני יכולה.
אני לא יודעת מה הביצה ומה התרנגולת - ההחלטה שבאתי איתה שיהיה נעים וקליל או זה שמיה חזרה מהגן במצב רוח טוב, אבל היה ערב ממש כיף. החצי שלי אילתר באולינג במסדרון עם בקבוקים וכדור, מיה הפכה את זה למסלול מכשולים, אחרי זה הילדים חיסלו את השניצלים והפתיתים שהכנתי לצהריים ואפילו זרמו עם סלט הטונה והסלק שהחצי שלי הכין.
הערב הקראתי אני את הסיפור למיה לפני השינה (אנחנו מתחלפים כל ערב). בדיוק הגיעו הספרים שהזמנתי מהספרייה עם השליח (תודה לקורונה שאפשרה את הדבר הנפלא הזה של להזמין ספרים במייל ולקבל עד הבית). אחרי שהסיפור נגמר היא ביקשה עוד אחד. ידעתי שגם אם אקרא עוד סיפור זה לא יענה על הצורך שלה בעוד זמן לבד עם אמא.
שאלתי אותה "את רוצה עוד זמן ביחד?" היא הנהנה. "אז במקום עוד סיפור בואי נדבר קצת. רציתי להגיד לך כמה דברים". שכבנו מחובקות על המיטה שלה ואמרתי לה: "את יודעת שאני הכי אוהבת אותך בעולם? ונראה לי שאבא ואני לפעמים שוכחים שאת קטנטונה בעצמך כי את יותר גדולה מרום ואת כל כך בוגרת ועצמאית. ואז אנחנו מצפים ממך להרבה דברים. בגלל שאת כזו בוגרת אני יודעת שאת יכולה להגיד לנו מה את רוצה וצריכה במקום לכעוס, לצעוק, להעלב ולהתעצבן. זוכרת שפעם אמרת לי שחלמת שאבא ורום הולכים ואני ואת נשארות בבית לבד לשחק?" היא מהנהנת. "אז את יכולה גם עכשיו להגיד מה את צריכה ואנחנו נקשיב".
"אני גם רוצה להגיד לך דברים אמא" היא אומרת ואני סקרנית. "אבל את המרגש אני אגיד בסוף, טוב?" היא שואלת. "בטח". "אני אוהבת אותך הכי בעולם, את האמא הכי טובה שיש לי".
פייר, התרגשתי. ואיזה משפט גאוני - באמת! מבחינת העובדות היבשות כמובן שאני האמא הכי טובה שיש לה כי ובכן... אני האמא היחידה שיש לה :) אבל אם חושבים על זה לעומק אני באמת האמא הכי טובה שיש לה כי אני עושה את ההכי טוב שלי וזה שהיא אומרת לי את המשפט המקסים הזה רק אומר שהיא כנראה רואה ומרגישה את זה.
"אני רוצה לקנות לך עם אבא הרבה מתנות, שלא רק את תקני לי ויש לי גם שיר." היא נעמדת על המיטה ומתחילה להמציא שיר בחרוזים על המקום. אני לא זוכרת את כל המילים אבל היא מעולה בחרוזים, ממציאה שירים יפים, מצחיקים שגם מהווים מיקסים של שירים מוכרים (כמו "לילה טוב יפה שלי" של רוני דלומי).
"תודה מתוקה, איזו משוררת וזמרת מוכשרת את!" אני אומרת לה בהתלהבות. "מה זה משוררת?" היא שואלת. "כותבת שירים" אני עונה.
אז מגיע הרגע היותר קשה שבכל זאת צריך להפרד, אני משכנעת את אלזה שעל הכותנת שלה ללכת לעשות פיפי לפני השינה כי מיה מתעקשת שלה ממש אין (כמו תמיד אין לה עד הרגע שהיא יושבת על האסלה). בסוף אחרי עוד כל מיני ניסיונות למשוך עוד קצת ואני מרגישה שההכלה והסבלנות שלי עומדות להגיע לקיצן. אני שמה לה מוזיקה רגועה לפני השינה כמו שהייתה תינוקת (משהו חדש שהתחלנו לאחרונה לעשות מידי פעם). היא מתחפרת צמוד לבובה שלה מתכסה כולה בשמיכה כדי שחלילה אף מכשפה לא תפגע בה (כל זה בחום אוגוסט, מזל על מאוורר ומזגן) ונרדמת לשינה מתוקה.
עד…..4 לפנות בוקר!
אז גם אני החלטתי להיות משוררת וכתבתי שיר, את המנגינה אתם מכירים:
4 לפנות בוקר לא נרדמת
שוב מיה התעוררה מחלום
4 לפנות בוקר לא נרדמת
רום החליט לקום לו פתאום ("אמא, קמתי!")
אני לבד - בעלי נוחר
נותנת לו מרפק - "תעזור! מהר!"
מתי זה יגמר??
הזמן עובר בעצלתיים
ורום לא נרדם בינתיים
ועד שהוא כן נרדם אחרי שעתיים
מיה שוב קמהההההה, האאאא!
4 לפנות בוקר אני מתחננת
שהילדים יחזרו כבר לישון
4 לפנות בוקר אני מדמיינת
אם אצליח לתפקד כך היום
מה עושים שזה ישתפר?
נדמה שתמיד יש איזה משבר
מתי זה כבר עובר???
הזמן עובר בעצלתיים
ומיה במיטה מפוחדת עדיין
רום גם התעורר מהצרחות שלה
ואין מנוחה
אם איכשהו שכחתם את המנגינה שבחרתי לשיר הנהדר שלי - הנה היא לפניכם:
תכתבו לי משהו