יותר טוב כמעט מכלום 

באחד ממשרדי הפרסום בהם עבדתי כל אחד היה צריך לכתוב בלוג. הייתי אז רווקה תל אביבית והנושא הראשון שעלה לי בראש היה כמובן - דייטים. קראתי לבלוג "יותר טוב כלום מכמעט"

בואי נהיה בקשר

באחד ממשרדי הפרסום בהם עבדתי כל אחד היה צריך לכתוב בלוג.
הייתי אז רווקה תל אביבית והנושא הראשון שעלה לי בראש היה כמובן - דייטים. קראתי לבלוג "יותר טוב כלום מכמעט" (תודה עברי לידר), כי באמת שהחיפוש אחר "האחד" עם כל כמה שהוא מתיש, צריך  לשבת טוב עם הלב ואי אפשר להתפשר (לא על תכונות או קריטריונים מסויימים שדמיינתי, אלא על ההרגשה, התחושה והכימיה עם הצד השני).

אני רווקה אדמונית שיוצאת לדייטים. צילום: תום גולדווסר


לא ייאמן אבל עבר עשור מאז הבלוג ההוא. אומנם אני תמיד כותבת, בין אם זה מתפקידיי בעולם הפרסום והשיווק ובין אם ברכות ימי הולדת למשפחה וחברים ושלל אירועים מרגשים. אני אוהבת את הכוח שיש למילים להעביר רגש, לשפוך את המחשבות והלב על הדף החלק וכשהמשפטים מתחברים פתאום לסיפור.

לפני כ-3 שנים הייתי בהופעה של אביתר בנאי עם חברה. כל הרקע להופעה היה קצת דוסי (משהו לכבוד חנוכה עם אמנים "מתחזקים"). אבל המסרים היו מאד אוניברסליים כמו: תהיה שמח בחלקך, אבל אף פעם לא מרוצה כדי שתמיד תשאף קדימה. העיקר שלא תעמוד במקום או מה שנקרא בקומפורט זון שלך. חזרתי הביתה מההופעה והחלטתי שאני רוצה לפתוח בלוג.

אני לא בנאדם רוחני, אני בנאדם מאד פרקטי שעובד כל היום עם צ'ק ליסטים שלא נגמרים מעצם קיומם. גם אני רוצה להיות משמעותית ולתרום משהו לעולם הזה ואם אפשר לדעת שעשיתי את זה עוד בחיי ולא אחרי שאחתוך לעצמי אוזן ואמות.
מאז שמיה נולדה (ובהמשך גם אחיה הקטן רום) בהחלט נוספה משמעות והמון אחריות להיותי. זה עדיין לא נתפס שיש יצור חי שהולך בעולם הזה, עם מחשבות, רצונות (וואחד רצונות, אין כזה דבר דחיית סיפוקים לקטנטנים ואולי גם לנו אין כל כך...) מה-DNA שלי ושל החבר הכי טוב שלי. זה שכל אחד יכול ליצור קסם כזה, זו לא חוכמה. מה אתה עושה כדי להפוך ליצור שיצרת את העולם המשוגע הזה לטוב יותר, נגיש יותר ומפחיד פחות - זו כבר שאלה אחרת.

DNA משולב, למרות שהיא הרבה יותר דומה לו...

אבל למרות שמיה ורום הם בשר מבשרי וכמעט תשעת החודשים שהסתובבו איתי בבטן היו כיפיים מאד, עכשיו אני שוב  מחפשת מה אני יכולה לתרום לסביבה.  איפה ה-DNA הפרטי שלי שאת כולו אין לאף אחד אחר, מוצא את עצמו בעולם. 

מה עוד אני רוצה לעשות? צילום: איתי סליקטר

אני מקנאה באנשים שעושים ועושים ועושים ולא את מטלות היומיום וזהו. מאתגרים את עצמם ובעיקר לא מפחדים להכשל. ולכן למרות שרציתי לפרסם את הבלוג לפני 3 שנים וחששתי, הפעם אני לא מוותרת לעצמי והבלוג הזה יעלה לאוויר ב-31.12.20! גם אם הוא לא לגמרי מוכן (ואני תמיד ארגיש שיש עוד מלא לשפר).
אז העובדה שאתן קוראות (והיי גם לקוראים!) עכשיו את הבלוג הזה מוכיחה שהגשמתי חלום! תודה לכן/ם!!!


גם לכן/ם בטוח יש איזו שאיפה או חלום קטן או גדול שבגלל שאין לו "דד-ליין" מוגדר הוא לא יתגשם אף פעם. כמו שטייכר וזרחוביץ' אומרים בתוכנית הרדיו שלהם: "בואו נצא לדרך - אחרת לא נתחיל!".
צריך להתחיל עם משהו, צעד קטן לאדם כדי להגיע לצעד הגדול לאנושות. וגם אם לא יצא בדיוק מה שרציתם כמו שרציתם, במקרה של להעז לפעול - עדיף כמעט מכלום, כמעט להצליח ואפילו להיכשל, מלא לנסות בכלל.

קדימה, בחרו אתגר שתרצו להגשים, תאריך והצהירו עליו לאנשים ככה ש"תלחיצו" את עצמכן/ם לפעול שיקרה! כתבו בתגובות מה תרצו להגשים ועד מתי ואז כבר תמצאו את הדרך. בהצלחה לכולנו!

ואת זה קראתן כבר?