Sharon McCutcheon // unsplash

ולנטיין דיי - מציאות מול פנטזיה

אני בחורה קיטשית ורומנטית ואני לא מתביישת בזה! איך נהיינו כל כך ציניים שצריך להתנצל או להרגיש מבוכה או לא נעים אם אנחנו רוצות לחגוג את האהבה?

בואי נהיה בקשר

הפנטזיה

דני זוקו סוקר במבט נפעם את סנדי. לא עוד "ילדה- טובה -ארה"ב" אלא בלונדינית מתולתלת במכנסי וז'קט עור ואודם אדום עז. אני, בת 6, מדמיינת איך אני שולחת את הקלטת החרושה מרוב צפיות של "גריז" לחבר שלי (כן היה לי חבר בכיתה א'! היי רועי :) וחולמת שנעשה את הקטע הזה. כבר אז כנראה, חיפשתי ריגושים בקשר או שזו הייתה הילדה הטובה שבי שרצתה להפוך לרגע ל"ילדה רעה".

"Tell me about it, stud"

המציאות

אני בת 8, בכתה ג', קוראת לרועי אל הנדנדות שבגן השעשועים בין הבתים שלנו לשיחת "יחסינו לאן".
"אנחנו לא נפגשים מספיק" אני אומרת לו.
בכיתה ו', בלב כבד, נפרדתי ממנו. אין מה לעשות, טלי של גיל 6 ו-8 כבר לא באותו מקום של טלי בת ה-12.
ואז, שנייה אחרי הפרידה, מגיע אחד מרגעי השיא הרומנטיים  של חיי:
שלושה בנים מהכיתה שלי מציעים לי חברות. הם מבינים שכעת הם צריכים לחזר אחריי ולהתחרות על ליבי. הריאליטי "קחי אותי טלי" התרחש ב- 1996, הרבה לפני "קחי אותי שרון" של 2003.
  במשך כמה שבועות כל אחד מהם כתב לי מכתבי אהבה (כמה שבנים יודעים להיות רומנטיים בגיל 12! לאן זה נעלם עם השנים?), הביא לי מתנות הביתה ולכיתה (ממתקים למשל), שלטים, פתקים בשיעור ועוד הפתעות.
רגע ההכרעה מגיע באחת ממסיבות הכיתה ואני? בוחרת להיות שוויץ. נייטרלית, דיפלומטית.
סירבתי לשלושתם כדי לא לפגוע באף אחד. 12 שנים אחר כך, שני חברים טובים של בן הזוג של חברה חיזרו אחריי במקביל ולא רציתי לסכסך אז גם סירבתי לשניהם. ממש אמא תרזה אני.


כשהפנטזיה והמציאות נפגשות

דצמבר 2013, החצי שלי ואני יושבים במסעדה ליד הדירה שלנו. הוא מביא לי ברכה שמכילה טקסטים מההתכתבות הראשונה שלנו. בסוף הטקסט הדפס של כרטיסי טיסה וכך אני מגלה שאנחנו טסים עוד כמה שעות לפריז לסילבסטר!!!

הוא אירגן הכל - כרטיסים, מלון, חופשה מהעבודה שלי, דיבר עם אמא שלי שאירגנה לי מעיל חם לכפור הפריזאי. נשאר לי לארוז עוד כמה דברים והופ - לנתב"ג. חלום!!! יומיים אחר כך, הוא כרע ברך והציע לי נישואין בראש מגדל אייפל. איזה כיף היה! איזו רומנטיקה במיטבה…"טלי בפריז" הקדימה את זמנה של "אמילי בפריז" בשבע שנים!

אמרתי: Oui!

"תמיד תהיה לנו פריז"

ומאז, 7 שנים שהוא חי על אדי ההצלחה הגדולה הזו פחות או יותר… לא נצפתה מחווה רומנטית מתוכננת יותר מידי…
נכון, החיים קורים ויש עבודה וילדים והמון דברים שמעסיקים אותנו יותר ביומיום. אבל עם כמה שזה לא רומנטי להגיד את זה - זוגיות זו עבודה. כמו כל דבר, צריך תחזוק, השקעה ומחשבה, אחרת אנחנו לוקחים ונלקחים כמובן מאליו.
אני מרגישה שאני צריכה את הרומנטיקה הזו בחיי. את תשומת הלב. אני כותבת את זה שחור על גבי לבן אבל לפעמים נבוכה להגיד את זה לאנשים בקול רם. מרגישה שמסביבי זה שזה חשוב לי נתפס אצל אחרים כ-"מה את עושה עניין?" ו"למי איכפת מכל האירועים האלו?" (אתן מכירות את כל אלו שאומרים: "ולנטיין/סילבסטר היה אנטישמי וכל חגי האהבה הם תרגילים שיווקים וקפיטליסטים…"?).

לחגוג אהבה

למה לא לחגוג? איך נהיינו כל כך ציניים שצריך להתנצל או להרגיש מבוכה או לא נעים אם אנחנו רוצים או רוצות לחגוג את האהבה? לחגוג את זה שהצלחנו למצוא אחד את השנייה. מבחינתי למצוא את בן הזוג המדהים שלי, זה שרואה אותי, מבין אותי, יודע מה אני צריכה ובאמת באמת באמת איתי באש ובמים זה אושר ולמה לא לחגוג את זה בכל הזדמנות?

אין ספק שהיומיום הכי חשוב. הרומנטיקה והאהבה מתבטאת בדברים הקטנים שעושים את הזוגיות זוגיות טובה. המקומות שבהם הוא רואה את הצרכים שלי וקשוב אליהם. למשל: נותן לי לישון בבוקר, מרדים לבד את הילדים כל שבוע כשיש לי אירובי מדרגה בערב, שוטף את ערימת הסירים שממש לא בא לי להתקרב אליהם, מכין לאכול מה שאני מבקשת, יודע לצלם אותי הכי יפה ומרגישים את האהבה מבעד למצלמה (כתבתי על זה כאן >>).
ועדיין - 

אני רוצה חגיגות שוברות שגרה.
אני חושבת שהמקומות האלו שאנחנו מאפשרים לעצמנו להיות שוב בני זוג, במודעות ותשומת לב אחד לשני ולא "אבא ואמא של רום ומיה", הם חשובים ונעימים.

הפנטזיה

הוא זוכר ומתכונן לתאריכים חשובים מראש, מרגיע אותי לפני שיש לו תוכנית! הוא לקח את הזמן וחשב ותיכנן וסגר. לא השאיר כלום לרגע האחרון. שיא הפנטזיה - זה קורה גם לא בתאריכים חשובים, סתם ככה, לפנק, להשקיע ולחשוב עליי כאישה, בת זוג, חברה אהובה.

המציאות

אני משק"ית תרבות וחוויה בבית שלנו. חושבת, מתכננת, מארגנת…
החלטתי שלמרות שלחצי שלי הרבה יותר קשה לארגן דברים כאלו ממני (אם כי הצעה בפריז בהחלט הוכיחה את היכולות שלו), לי זה חשוב אז אני אפנק את שנינו.
אתמול, "ערב" וולנטיינס דיי 2021, הזמנתי דרך קבוצת הפייסבוק "רעות תקני לי" סטנד אפ בזום עם הדר לוי, מארז בירות לוולנטיינס של ביר בזאר המכיל שישיית בירות, נר ריחני, שוקולד ופופקורן עם תבלין סודי, הזמנתי גם משלוח של אוכל אסייתי ובניתי על ערב רומנטי שובר שגרה שיתחיל עם המופע ב-21:00.

סטנד אפ זום
 love is in the air


בפועל (או שוב, המציאות אף פעם לא דומה לפנטזיה) רום לא נרדם עד 21:20, החיבור לזום דרך האייפד לטלוויזיה לא עבד, השליח של האוכל לא התקשר כמו שביקשתי אלא דפק בדלת (אם רום בדיוק היה נרדם ומתעורר מזה, השליח הזה לא היה חי יותר). במהלך ההופעה האוזניות שלי התנתקו כמה פעמים והחצי שלי בילה את חלקו הראשון של המופע הקצר בללכת לרום ולחזור לסלון. האוכל לא היה ממש טעים אבל היינו מפוצצים מידי מלהכין את הפופקורן עם התבלין המיוחד. לא נורא, פעם הבאה. כבר תכננתי את חגיגות יום הנישואין שלנו במרץ :)


וולנטיינס שמח לכולכן! אל תתביישו לחגוג את האהבה ותקדישו לזה זמן ומקום!


מה דעתכן?

זה בול בשבילך