תמונת הנצחון שלי

מאתגרים מנ-טלי-ם לתמונת הנצחון

בואי נהיה בקשר

אני יושבת במרפסת בבית החדש  ששכרנו בקופנגן ותכל'ס לא מאמינה. לא מאמינה שמה שאני רואה זה ירוק, עצי קוקוס, בריכה, ערסלים, פרפרים, לטאות ותרנגולות. מחשבה בוראת מציאות? יחד עם מעשים והמון אומץ  - כן.
אני נזכרת בתמונה שכל הזמן הגדרתי כתמונת הנצחון, שכשאשיג אותה, אוכל באמת לנשום לרווחה. בתמונה, עופר, מיה רום ואני יושבים על החוף בקופנגן וצופים בשקיעה ורודה. כמה פעמים הזכרתי את התמונה הזו לעצמי. כששנייה אחרי שהחלטנו שטסים לתאילנד הקורונה התחילה גם שם, כשהייתי צריכה לספר להורים שלי שלא נהיה פה שנה ושקשקתי כל הדרך אליהם, כשהשוכרים הפוטנציאלים הראשונים שהגיעו לשכור את הדירה שלנו היו מקסימים והכל ישב בול אבל בסוף הם החליטו שהם רוצים לגור בעיר אחרת והתחלתי להלחץ מי ירצה להשכיר דירה רק לשנה ועוד מרוהטת לגמרי? ואז כשמצאנו זוג מקסים נוסף ונכנסנו לענייני חוזה שכירות, למדתי קללות משפטיות חדשות כמו "זכות שיבוב" ו/או דברים משפטיים אחרים. היה הרבה פינג פונג משפטי כשאנחנו בתור משכירים לראשונה רוצים שהכל יהיה מדוייק ומוגן והם בתור שוכרים לראשונה  - גם. 

איך משכירים את הבית שלנו מרוהט ורק לשנה?

 כשלסגור ביטוח בריאות אימת אותי כל פעם מחדש עם כל הפחדים מלנסוע כל כך רחוק למדינה שהיא עדיין לא מתקדמת רפואית כמו ישראל ולתחושתי יש בה הרבה יותר סכנות (אקזוטיות כמובן) מבכפר סבא… כמה שיחות ניהלתי עם סוכני הביטוח המקסימים עד שסגרנו. וכשמדברים ככה חשוף על הפחדים השיחה הופכת להיות עמוקה יותר מסתם תיק ביטוחי רגיל. אור ואוריה היו קצת פסיכולוגיים/קואצ'רים בתהליך :) אוריה אמר לי  שכל הרעיון הוא לחיות עם האי נוחות של האי וודאות ואפילו לחבק את אי הוודאות.

"אנחנו יכולים לבנות אינספור ארמונות בחול - יבוא גל - ישטוף הכל..."


הזכרתי לעצמי את תמונת השקיעה הזו עם כל הקשיים המטורפים שבדרך, בעיקר קשיים מנ-טלי-ם (מסתבכים ונערמים בראש של טלי:).
מה אני עושה? איך דווקא כשישראל יצאה ממשבר הקורונה אני לוקחת את הילדים שלי למדינה שהמגפה רק גואה בה עכשיו? (ככה זה היה נראה במאי, יוני, יולי לפני שגל רביעי הגיע גם לישראל). 

ביננו, הקורונה באמת מלכה, מצד אחד היא הגפרור שהצית את האש שהייתה בי כל הזמן, התשוקה שממש בערה לגור במקום אחר בעולם, להרגיש איך זה. ולא סתם מקום אחר, מקום שאפשר לשלב בו חיים ועבודה יחד עם חופש. לא אירופה או ארה"ב שהרגישו לי תובעניות יותר. ספציפית בתאילנד - קופנגן, מקום שידעתי שיש בו קהילה ישראלית חמה ותומכת ותהווה נחיתה רכה לנו ולילדים שלנו שבאמת צברו חברים חדשים בשניות.

הקורונה  - אליה וקוץ בה - הסיבה למסע לפה והסיבה לאלפי הקשיים בדרך - כולם טמונים במגפה ענקית אחת.

אני חושבת שאני מפחדת להגיד כמה שאני מאושרת, לא לנקר עיניים, לא לפתוח פה, עין, ראש, לבלבלב :)

אבל אני יושבת עם חברים בריזורט שהם שכרו בקומה גבוהה מאד עם נוף לאוקיינוס ולאיים קסומים נוספים, בינהם קוסמוי, לצידי, אהוב ליבי ומאחוריי משחקים הילדים שלי שבחודש וחצי ראו יותר חיות, טבע, חופים והורים מתלהבים ומאושרים מבכל חמש וחצי /שלוש שנות חייהם.

בבריכת הריזורט של החברים

למחרת אנחנו מבקרים חברים בריזורט מטורף אחר, יושבים יחד מנגנים "רסיסים" בגיטרה כמו בטיול שלי אחרי הצבא לדרום אמריקה רק שהפעם הבת שלי שרה כל כך יפה:

"להחזיק בידיים כל יום שעובר.
תמיד הוא ככה ממהר".  

בול.

 אני רוצה את  היכולת להעריך ולהנות מהקסם שמולי לאורך זמן, לא לתת למשימות, לפחדים, ללחצים, להפריע, להעכיר, להוריד מלהיות ברגע. זה בסדר להיות מאושרת, לא צריך באיזה פולניזם לא ברור לחפש מה לא בסדר ולשנמך את החוויה כדי לא להתאכזב כשמשהו לא מסתדר. ומצד שני, גם לא לצפות שהכל יהיה היי, טירוף וריגוש כל הזמן כי אני גרה בקופנגן. לא להרגיש פה FOMO מזה שאני לא כל ערב בים צופה בשקיעה, או חוקרת את כל מה שיש לאי הזה להציע (ולמען האמת בשבועיים שאנחנו פה עוד לא התרחקתי יותר מידי מאיפה שאנחנו גרים ורק עושה צעדים ראשונים של נהיגה בצד שמאל). אי אפשר לטרוף הכל בבת אחת וגם לא צריך, אבל לא לפחד שהזמן עובר כל כך מהר ב"כלום". זה מה שרצית, זה מה שייחלת, זה מה שבזכות הרבה מחקר, אומץ, תעוזה ובן זוג שהוא שותף אמיתי לחלומות ותפיסת החיים - השגת.
עכשיו באמת, אבל באמת, תהני מזה.

תמונת הנצחון שלי בקופנגן


תכתבו לי משהו

זה בול בשבילך