אין ספק שאחד החששות הכי גדולים שלי במסע לתאילנד היה לחלות בקורונה. כמעט שנתיים שזה הנושא המרכזי במדיה הישראלית, השיח מלא בהפחדות, סיבוכים ואפטר אפקטס. פחדתי מהקורונה, מחלה שגם אם לרוב מסוכנת יותר למבוגרים מאד, אין לדעת איך הגוף שלך יגיב אם תחלה.

לפני שטסנו חששתי מאד מלהדבק בקורונה בנחיתה בתאילנד, או להדבק בקורונה במהלך "הסנדבוקס" (התוכנית איתה פתחו את תאילנד ביולי ובה צריך לשהות שבועיים בפוקט ולעשות 3 בדיקות PCR). יותר מהמחלה, פחדתי מהאשפוז והמשמעויות שלו במדינה כמו תאילנד. בדימיון המפותח שלי להתאשפז עם קורונה בבית חולים תאילנדי נראה כמו גיהנום... וכמובן הכי חששתי שאחד הילדים ידבק ויתאשפז פה. לפני שטסנו היו 24 שעות של פייק ניוז שאמרו  שהתאילנדים מפרידים בין מי שחולה לבריא באשפוז, כולל ילדים. זה היה הרגע שכמעט ביטלנו את כל התוכנית לטוס אז גילינו שזו הייתה שמועה לא מבוססת (מה שלא הפריע לחדשות בארץ לפרסם את זה כ"ידיעה"). ואז טסנו וכמו שסיפרתי כאן>> כל החששות ירדו כמעט מ-100 ל-0. ככל שהזמן עבר וראיתי כמה הכל מסודר ומוקפד בפוקט, יכלתי לנשום לרווחה.

בקופנגן שוכחים מהקורונה

כשהגענו בספטמבר לקופנגן היה נראה כאילו אף אחד לא שמע כמעט על קורונה או לא מאמין בקיום המחלה הזו או ליתר דיוק - זה לא ממש מעניין אף אחד. לא מקשיבים פה לחדשות כל שעה, מנותקים... התאילנדים צייתנים ומסתובבים עם מסכות אבל רוב התיירים לא. לקח לנו זמן להתרגל לקטע הזה שהמסכה היא יותר קישוט, משהו שלוקחים לשנייה הראשונה שנכנסים למסעדה שהיא במילא על חוף הים הפתוח ועד שמורידים אותה. בהמשך כבר שכחנו לצאת איתה או פשוט לא לקחנו. והחיים היו רגועים ונטולי קורונה -סטרס.

נובמבר השחור

ואז הגיע "נובמבר השחור" (טה טה טה טאם!) -  גל קורונה ומונסונים מטורפים שהמקומיים אמרו שלא חוו כמה שנים טובות. גשם כבד שלא פוסק, הצפות ענקיות. קודם סגרו את "ארקי", בית הספר של מיה, כי מורה אחת נדבקה (מחוסנת!). הייתי בשוק, באמת חייתי בתחושה שאין בקופנגן קורונה. בהמשך סגרו עוד בתי ספר ואפילו כאלו שבהם אין הדבקה, סגרו רק ליתר בטחון. אז הבנו שזה יותר חמור וצריך לחזור להזהר ולהשמר. ובאמת היינו מאד זהירים, אבל כמו שאומרים  - רוב התאונות קורות קרוב לבית, וכשנמצאים בסביבה מוכרת כמו של משפחה וחברים מרגישים בטוחים יותר, מנטרלים בראש את העובדה שהם יכולים להדביק גם. במיוחד כשהם מרגישים בסדר ואין איזה עיטוש או שיעול כרמז מטרים באוויר. 

אז אחרי סופ"ש כייפי עם חברים, חברה שביליתי איתה הרבה סיפרה לנו שנדבקה בקורונה. חשבתי לעצמי מה הסיכויים שלא נדבקתי? וכל החרדות שהיו לי בנוגע למחלה ולחלות בתאילנד עלו וצפו.

חולים או לא חולים?

למחרת, יום שני, כמובן שלא שלחנו את הילדים לגן.  עשינו בדיקות קורונה ביתיות מבית המרקחת כי חששנו שאם נלך לעשות בדיקת PCR בבית חולים נסתכן באשפוז בבית חולים או יותר גרוע… לא רצינו לבדוק מה בדיוק קורה…עשינו ארבעתנו את הבדיקות ויצא שלילי לכולם.
אבל למחרת, שלישי בבוקר, כבר לא הרגשתי טוב בכלל, כמו שפעת. צינון, כאב ראש.
אחה"צ כבר עשיתי בדיקה נוספת ויצאתי חיובית לקורונה. לא הופתעתי.

בידוד עצמי

ישנתי בחדר השינה שלנו שיש בו גם מקלחת ושירותים, הילדים בחדר שלהם ועופר על הספה. מזל שהיא גדולה ונוחה יחסית וגם להם יש אמבטיה ושירותים משלהם. 10 ימים היינו בנפרד. כמו איזו חופשה מוזרה, אני עם עצמי, סמרטוטית כזו, רואה את הילדים ואת עופר מבעד לזגוגית דלת הסלון. כשאני במרפסת - הם בסלון וכשהם יוצאים לשאוף קצת אוויר במרפסת - אני נכנסת לחדר השינה שלי.

בצורה מאד מפתיעה הם היו ממש בוגרים ומבינים והתנהגו מדהים. יש להם את היכולת המופלאה הזו להרגיש מתי אבא ואמא באמת צריכים את העזרה שלהם. שיחקו יפה אחד עם השני, עזרו לעופר וסך הכל רוב הזמן עבר בטוב. מלבד כמה רגעי משבר של כל אחד מהם שרוצה כבר להיות איתי, לחבק אותי ואי אפשר… (בכי קורע לב...).
בדיעבד ניסיתי לחשוב אם עדיף היה להיות כולם יחד ושאם ידבקו אז ידבקו. אם הייתי יכולה להבטיח שהם יעברו את זה בקלות אז אולי... אבל בזכות הבידוד הקפדני שעשיתי מהם, אף אחד לא נדבק ואני בוחרת לראות את זה לטובה, כי ממש לא הייתי רוצה שמישהו מהם יחטוף את זה רע ועוד בתאילנד. 

תעתועי המחלה

אחרי היום שבו גיליתי שאני חולה והיה לי 38 חום, פתאום הרגשתי בסדר. קמתי בבוקר והרגשתי טוב יותר. איך שמחתי, איך הייתי גאה בגוף שלי. וואו, ככה אני מתמודדת עם קורונה? פששש, כל הפחדים ושטיפות המוח של שנתיים הם באמת לא המציאות.

ואז בלילה הרגשתי לחץ בחזה ולא נרדמתי מלא זמן. נכנסתי שוב לסרטים שיש לי קשיי נשימה ואצטרך בית חולים… כל זה צבע את הלילה והבוקר בדכאון ב"למה זה קרה לי", ברצון הביתה, בכל השלילי שיש. אבל זה עבר, אז כנראה היה פסיכוסומטי.

תובנות קטנות

חשבתי על כל הגשם המטורף שיורד השבוע כמעט ללא הפסקה ואיך כל החיים שלי ברחתי מגשם וסבלתי וראיתי בו משבש תוכניות, אבל בעצם השם שלי, טל-י, הטל שלי, טיפות הבוקר על הצמחים, יש גם מים, אז איך אני לא מקבלת ככה את הגשם? אפילו ביום החתונה שלנו שהיה מאד גשום (אחרי ינואר- פברואר קיציים ביותר) יצאו דברים מדהימים מזה שלא יכלנו להצטלם בחוץ. בזכות הגשם הצלם הביא רעיון מעולה - להצטלם באיקאה! יצאו לנו תמונות מהממות ומזכרת מקורית לכל החיים.

כמויות הגשם והקורונה די גרמו לכולם להיות בסוג של בידוד, כי מה כבר אפשר לעשות במונסונים האלו? זה קצת מנחם (או לפחות מרגיע את ה- FOMO - fear of missing out). אבל בסוף גם אם נמצאים בבית, יש הבדל גדול מאד בין אם זה מבחירה או חובה.

בצורה מוזרה, היו רגעים בבידוד הכפוי שהרגשתי חופשייה. חופשייה מכל משימה, אחריות, תכנון לטווח רחוק, שאלות קיומיות… יכלתי לשחרר בבטחון את הטיפול בילדים לעופר (שזה סופר- משחרר בפני עצמו). זה היה הכי לחיות את הרגע שאפשר כי אין ברירה…  כל רגע עובר לאט, מורגש. קצת כמו בסגר הראשון במרץ 2020 שבו היינו ארבעתנו סגורים בבית, הכי קרוב הכי ביחד, בלי רעשי רקע בכלל. "הכלא" הזה הוא בהפוך על הפוך קצת חופש - אין הסחות דעת, זה אני עם עצמי, לצד האהובים שלי, לרגע משחררת אחריות. הם פה לידי אבל אני יכולה לקחת את הזמן לטפל בעצמי כדי להרגיש טוב ולהחלים. זה הזכיר לי את ההצגה של תיאטרון גשר "אני דון קיחוטה".  המחזאי המוכשר, רועי חן, עיבד את הרומן של סרוונטס ושם את קיחוטה וסנצ'ו פאנסה בכלא. בתיאור ההצגה הוא כתב: "נדמה כי החופש האמיתי נמצא דווקא בכלא, מקום נטול מחויבויות, המבודד ממטלותיו של העולם החיצוני, בו ניתן רק לשבת, לחלום ולדמיין…".

‍

קמתי בבוקר מאושרת, "מוארת" אפילו. באמת בתחושה שבגלל שיש לי המון זמן לחשוב, המחשבות יותר עמוקות ורוחניות. כשיגיע הרגע הנכון ואני אאזור אומץ, אני אעשה כאן בקופנגן את ה-innerwalk - ארבעה ימים, שלוש שעות בכל יום של מדיטיציה בהליכה על משטח בטון הלוך-חזור, בקבוצה. רק הולכים הלוך- חזור ורואים מה קורה. מלחיץ משהו, מפחיד, אבל סופר מסקרן. הגעתי לקופנגן להתנסות בסדנאות מיוחדות שכאלו, אז אני מקווה שבקרוב באמת אעז ללכת.

עשיתי מדיטציית בוקר. היה קריר אז שמתי פיג'מה די חדשה מהארץ עם מכנסיים ארוכים וחולצה קצרה של מיני מאוס (הפיג'מות של דלתא הפכו הרי להיות "ביגוד הבידוד") ושמתי לי את השיר של SIA -
I'm aliveeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeeee ורקדתי ושרתי. היה כיף ומשחרר.

‍

אחרי זה היו עוד הרבה Ups & Downs, כשהילדים כן בכו והתגעגעו, כשלא הרגשתי טוב, כשהזמן לא זז בכלל.

מה עזר לי לעבור את המחלה והבידוד?

1. עופר הסופרמן המדהים, אב השנה, בעל השנה, האכיל, סידר, טיפל בכולנו שבועיים! 
2. הילדים ושיתוף הפעולה שלהם, לא בכו יותר מידי, הקשיבו, הסתדרו (לא רוצה לדמיין איך זה היה אם עופר היה חולה ואני הייתי שבועיים עם הילדים:).
3. סו, אם הבית במתחם שגרנו הייתה על תקן האמא התאילנדית שלי שהביאה לי תה (דוחה אבל מבריא), וכל מיני דברים להריח, צמחים ללעוס, מה שנקרא "רפואה אלטרנטיבית תאילנדית" והמסירות והדאגה שלה היו מחממי לב ונפש.
4. חברים טובים. נכון שדי החרשנו את היותי חולה בגלל החשש מהרשויות התאילנדיות (למרות שיש פה קהילה ישראלית שכל שמועה רצה פה כמו אש בשדה קוצים גם ככה), אז לא הגיעו לביתנו עשרות משלוחים מפנקים כמו שנהוג לשלוח בבידוד בארץ, אבל החברים שלנו ארגנו והביאו סלסלה מלאה כל טוּב ועזרו עם קניות בסופר ובמאפייה ואין כמו חֲבֵרוּת טובה ואוכל טעים כדי לנחם ולעזור - תודה לכם אהובים!
5. ערסל במרפסת - להיות באוויר הפתוח, להתנדנד, לקרוא, לנוח, להסתכל על המבול ונוף הג'ונגל מהבית כמה טוב זה עשה. הרבה יותר נחמד מאשר אם הייתי בבידוד בחדר שינה שלי בכפר סבא עם החלון הקטן לבית הכנסת הסמוך.
6. הקשבתי קצת למדיטציות ריפוי.
7. לקחתי ויטמין סי, ויטמין די ואבץ, אם לא יועיל לא יזיק וקראתי את הטיפים של אתי בר לב.
8. הרשתי לעצמי  לא לעשות כלום, לראות סדרה קלילה בנטפליקס, לראות אקס פקטור לאירווזיון (כמה נהנתי מזה) , וגם כשהרגשתי פתאום ממש עייפה, פשוט נשכבתי וישנתי. זה לא משהו שקורה ביומיום, לא מצליחה כל כך לישון שנ"צים (בעיית שחרור מחשבות קשה).

מתי אצא מזה?

כשעברו השבועיים בידוד עדיין לא הרגשתי שחזרתי לעצמי. הרגשתי בסוג של פוסט- קורונה. משהו בחוויה הזו השאיר חותם למרות שעל פניו לא קרה איזה משהו גדול מידי, כולה מחלה סטייל שפעת. נכון, לא בבית, במדינה שלי, אבל לא משהו נורא. ובכל זאת... חשבתי איך אפשר לחזור למה שהיה קודם? מדהים איך מזג האוויר משפיע על מצב הרוח ככה, כשלוקחים מקופנגן את הנהנתנות שלה - חופים, שמש, מסעדות, מסג'ים, מפגשים חברתיים, סדנאות - מה בעצם נשאר? וגם לחזור לכל הנהנתנות הזו נראה פתאום סתמי ולא משמעותי. עדיין הייתי חלשה ותהיתי מתי אחזור לעצמי. לקח עוד כמה ימים והרגשתי הרבה יותר טוב ועוד שבוע עד שחזרתי לאט לאט לספורט שלי והייתי בסדר. הקורונה היא עליות וירידות, רגע מרגישים טוב, רגע לא, רגע הכל בסדר ודווקא נחמד ורגע הכל שחור, אפור וקשה. בקיצור, כמו החיים בתמצות.

סמסארה

האם הייתי מוותרת על החולי הזה? בשליפה ראשונה - ברור שכן, אני לא אוהבת לסבול (מי כן?) ובטח שלא להיות חולה. אבל עכשיו, בפרספקטיבה, אם אתאמץ למצוא כמה נקודות אור מלבד הדברים שכתבתי שעזרו לי והם המתנות שלי בחיים (עופר, הילדים, האנשים הטובים באמצע הדרך), אני יכולה קודם כל להודות על זה שעברתי את המחלה בקלות יחסית (יותר קושי נפשי מפיזי) ושהנה, החשש הגדול שלי לחלות בתאילנד קרה ובסופו של דבר עבר בסדר גמור. ואין מה לעשות טלי יקרה, סבל (כמו גשם כמובן) הוא חלק מהחיים ואת לא יכולה לצפות שתמיד יהיה  happy happy joy joy או כמו שפמה צ'ודרון כתבה בספר שחברה טובה מהארץ נתנה לי כמתנה למסע "כשהדברים מתפרקים":

"כשהדברים מתפרקים, ואנחנו על סף משהו שאיננו יודעים מהו, המבחן לכל אחד מאיתנו הוא היכולת להשאר על הגדה הזאת ולא להאחז במוכר.
המסע הרוחני, אין משמעו הגעה לגן עדן ומציאת מקום ששווה להתמקם בו אחרי כל המאמץ. למעשה, צורת ההסתכלות הזו על הדברים היא זו שמשאירה אותנו אומללים. המחשבה שנוכל למצוא עונג מתמיד ולהמנע מכאב היא מה שקרוי בבודהיזם- סמסארה, מעגל נטול -תקווה שמסתובב ומסתובב בלי סוף וגורם לנו סבל רב."