Lost in Tel Aviv

חגגתי יום הולדת 37 תל אביבי, מושקע, מפנק וכייפי במיוחד. המלצות טריות מהמקומות הכי שווים בעיר

בואי נהיה בקשר

כל מי שמכיר אותי יודע שיש לי איזה עניין לא פתור עם ימי הולדת. אני תמיד בציפייה דרוכה למשהו, צריכה למלא את היום הזה בחוויות, לוקחת אותו כמקרה מבחן לכמות האהבה ותשומת הלב של האנשים בחיי, כאילו מה שיעשו או לא יעשו מהווה איזה מדד לכמה איכפת להם ממני/ כמה הם אוהבים אותי.

השנה, התכוננתי מראש, הפחתתי לחץ מעופר ופשוט תכננתי את היום הזה כמו שאני רוצה. כמובן שפיזרתי רמזים על דברים שאני רוצה ולא יכולה לעשות לעצמי ואז היה שילוב מושלם של תכנון והפתעה.


"קמתי בבוקר, יום של הפתעות"

קמתי לבית מקושט בבלונים, עוגה, נרות וילדים נרגשים. הם גם צילמו לי ברכה מוקלטת ומקסימה שצפינו בה יחד.

פתאום רום בא עם המתנות והיה שמח!

שמות הילדים שלי בצמיד וטבעת. מעצבת: שלומית אופיר

מדינת תל אביב

אחרי ששמנו את הילדים בגנים, נסענו תל אביבה. הלכנו למעדנייה התל אביבית המדוברת דליקטסן. כשנכנסנו הרגשנו כמו תיירים או כאלו שלא ממש מבינים מהם חוקי המקום. מלא אנשים עומדים בתור לכל מיני אזורים בתוך המעדנייה. יש סלסלות ללקט דברים שרוצים לאכול. פשוט רצינו ארוחת בוקר ולקח לנו זמן להבין איך הדברים עובדים. בסוף ליקטנו כמה סנדביצ'ים ומיץ תפוזים וישבנו למעלה. היה טעים אבל קצת חסר אווירה, בהחלט מתאים יותר לטייק אוואי כפיקניק איפשהו.

דליקטסן - 7 במדד מאמאמיה

ברקפסט בדליקטסן

לים!

אחרי ארוחת הבוקר ניסינו להפעיל קורקינט כדי להגיע לים ו-וואלה…  לא הבנו איך מפעילים אותו (מה קרה לנו?:). הורדנו אפליקציות, ניסינו להתחיל לרכב ו-נאדה... טוב במילא פחדתי קצת לרכב בכבישים אז התחלנו לטייל לנו ברגל ברוטשילד אל עבר הים. עברנו בנחלת בנימין והיה ממש משמח לראות הרבה אנשים וסוג של נורמליות ששכחנו שכבר הייתה פה לפני הקורונה. בים שכרנו כסאות ושמשייה (גם כמו תיירים קצת, לא?), שחינו במים הכייפים ונהננו מהביחד, מלהיות בים ברוגע בלי לרוץ אחרי אף ילד שיימרח, שישתה, שיאכל, שלא יתרחק למים...

חוף ירושלים בתל אביב


המשכנו לצהריים בבית התאילנדי, מקום שאכלתי בו כמה פעמים ותמיד היה מאד טעים והפעם…. השירות היה מאד איטי, המנות שהזמנו לא היו משהו והיה די מאכזב…

הבית התאילנדי - 4 במדד מאמאמיה

חוגגים כאילו אין מחר

כשחשבתי על הרעיון של חופשה בתל אביב עברה לי לרגע המחשבה  של "מה נעשה שם?" לא כזה מעניין אותי להסתובב בשוק הכרמל בשיא החום ולא מצאתי מלון שנראה לי עם בריכה, אז חוץ מ-ים מה עושים? אבל כשהגענו נזכרתי באווירה הכייפית והמיוחדת שיש בעיר הזו. עוד לפני שגרתי בה כמה שנים, בכל פעם שהייתי מגיעה הרגשתי כאילו זו גיחה קטנה לחו"ל, עיר הפינוקים והפאן האינסופי.

הפעם התחושה בלהסתובב בתל אביב הרגישה מאד נוסטלגית. ממש חזרתי עשור אחורה לתקופה שהייתי תל אביבית בעצמי. חופשייה ללכת לאן שבא לי, מתי שבא לי, בלי למהר לשום מקום. כמה כיף היכולת ללכת לים ברגל! איכשהו, אני, בדרך כלל חסרת חוש כיוון, ידעתי לאן ללכת כדי להגיע לחוף שרצינו. זכרונות של רגליים רווקות בכפכפי אצבע.

צבעוני ושמח בנחלת בנימין

עופר שאל אותי אם הייתי רוצה לגור כאן עכשיו. המממ. לא יודעת, אני מניחה שיש דברים כיפיים לילדים בתל אביב, כמו הים. אבל זו עדיין עיר אולי אורבנית מידי למשפחות (בדימיון שלנו הילדים רצם בשטחים פתוחים, פחות ליד כבישים). לא שאני מתגעגעת למגורים בעיר, פשוט לתחושת החופש שיש פה.  המסעדות ובתי הקפה מלאים בכל שעה ביום, יש רעש המולה שמח כזה. ישראלים, ותל אביבים בפרט, חיים בקצב כזה ובתחושה של "אכול ושתו כי מחר נמות" (ישיעהו כ"ב, פסוק י"ג). ובאמת יום ההולדת שלי יצא יום שישי הראשון אחרי הפסקת האש (זוכרים שעד לפני רגע ירו עלינו טילים?) וכשסוף סוף הקורונה נעלמת לה ותודה לאל לא צריך מסכות יותר בחום הזה של תל אביב, איך אפשר שלא לחגוג?

מלון רוטשילד 65

חיפשתי מלא זמן מלון טוב בתל אביב. יש המון אפשרויות ולכן זה מבלבל. לנסחפים שביננו (אני) שקוראים ביקורות בבוקינג ו-trip advisor זו משימה עוד יותר קשה כי כמעט תמיד יש 3-4 ביקורות נוראיות על כל מקום שמערערות את כל התגובות החיוביות האחרות. צריך אינטואיציות להבין האם אלו תלונות של ישראלים מהיותם ישראלים או תלונות לגיטימיות. בכל מקרה על רוטשילד 65 לא ראיתי ביקורות שליליות (או לפחות לא משהו נוראי), קראתי המון המלצות על המלון ובעיקר על ארוחת הבוקר וגם נזכרתי ששכנה שלי עבדה שם אז קיבלתי ממנה מידע נוסף ששכנע אותי שנלך על המלון הזה.
יש למלון חנייה אבל רוב הסיכויים הם למצוא חנייה בשעות הצ'ק אאוט 11-12 ואנחנו הגענו ב-10. כנראה מזל של יומולדת כי נותרה בדיוק חנייה אחת כשהגענו.
מבחינת המלון והחדר - סטנדרטי, אין איזה משהו מאד מיוחד ו- "חדר עם נוף לשדרה" זה פשוטו כמשמעו, לא נוף עוצר נשימה. הגג חמוד (קטן אך נעים), יש אפשרות לשתות יין חופשי מתי שרוצים ויש Happy Hour חמוד בין 17:00-19:00 של בופה עם נשנושים קטנים. כשהגענו קיבלתי ברכה בכתב יד ממנכ"ל המלון (פיני אם אתה באמת כתבת את זה וואלה, סחטיין), בקבוק יין ושוקולדים מתנה. נחמד מאד :).

תודה פיני!

שירז חברתי המקסימה שיחד אנחנו מנהלות את קהילת מאמאטק שלחה למלון קאפקייקס סופר טעימים ומהממים עם ברכה מקסימה וזה היה כל כך כיף לקבל הפתעה מתוקה שכזו.

טעים ממש!!!

הכל במלון נקי ונעים אבל אני מניחה שרוב מלונות הבוטיק בתל אביב הם פחות או יותר דומים. האמת שבתל אביב זה גם לא מאד משנה כי רוב הזמן מטיילים מחוץ למלון. אז מה שבאמת עשה לנו את זה במלון הזה זו ארוחת הבוקר הטעימה והמושקעת!!! שווה ביותר עם הרבה מנות איכותיות ומדוייקות.

המנות העיקריות שלנו ויש עוד בופה מאלף

רוטשילד 65- ארוחת הבוקר היא בהחלט 10+++ החוויה הכוללת מהמלון - 8 במדד מאמאמיה

תמיד יש פעם ראשונה

בערב החלטנו לנסות שוב קורקינט של חברה אחרת והצלחנו! פעם ראשונה של שנינו, בגיל 37, על קורקינט חשמלי. לא אגיד שלא שקשקתי בהתחלה וכל הזמן אמרתי לעופר: "תאט תאט תאט תאט!!!" (רכבנו ביחד). אבל כשהגענו לטיילת עם הרוח על הפנים והשקיעה משמאלנו - היה ממש כיף. רכבנו כחצי שעה מרוטשילד ועד נמל תל אביב כדי לחגוג עם חברים ערב קריוקי ב-ME ON THE MIC.

אין תמונה על הקורקינט, היינו מרוכזים מידי בנהיגה. במקום, הנה אנחנו על גג המלון

מזייפים מכל הלב

אחרי שנה של קורונה שבאמת לא יצא לנו לחוות יותר מידי מפגשים חברתיים, ידעתי שהשנה אני רוצה יום הולדת עם חברים. בהתחלה חיפשתי מקום לרקוד אבל לא מצאתי משהו שהייתי בטוחה שמתאים לחבורה שלנו ולא יהיה פלצני/המוני/רועש מידי (בכל זאת אני כבר לא ב"סצנה" התל אביבית מלאאא זמן). אני ועופר מאד אוהבים לשיר בקריוקי אז אמרתי יאללה זה מה שנעשה. עשינו את זה כבר בערב ביתי ביומולדת 30 שלנו והיה מאד כיף. הפעם כאמור, נמאס מלשבת בבית וגם יש ילדים חמודים שצריכים לישון אז שכרנו לנו חדר במי און דה מייק. שרנו, צרחנו, רקדנו, אכלנו, שתינו והיה ממש ממש ממש ממש ממש כיף :) אני מאמינה שלכולם זה היה מרענן לצאת מהבית לחגיגה קלילה ושונה מלשבת במסעדה/בית קפה.

מי און דה מייק - 9 בסולם מאמאמיה

דואט

בחצות נפרדנו מכולם וחזרנו לקורקינט לנסיעה לילית למלון. אני חושבת שלפחות 10 פעמים ביום הזה אמרתי כמה כיף לי ובאמת באמת הרגשתי ככה. היה יום מושלם ולשמחתי החופשה לא נגמרה כי חיכה לנו לילה של שינה רציפה (לא משנה שהתעוררתי ב-6:30 בבוקר מהאור, הכרחתי את עצמי להמשיך לישון עד שעופר קם ב-9). אכלנו ארוחת בוקר מופלאה ואז אחרי הצ'ק אאוט הלכנו לנו להסתובב בנווה צדק.

אבודים בסמטאות נווה צדק

נווה צדק לגמרי מזכירה עיירה איטלקית או כל עיר אירופאית כלשהי שפשוט מסתובבים בסמטאות. בכל פינה בית קפה סטייליסטי, גלידריה שווה, מוזיאונים פתוחים, ציורי גרפיטי מדליקים ולא משנה לאן הולכים (וגם כמה פעמים היינו בנווה צדק) תמיד מגלים דברים חדשים.

In Love we trust לגמרי

היה ממש כיף להסתובב באמת בלי לתכנן כלום. בכל פינה יש מה לראות.

לקראת 14:00 הרגשנו שכבר חם להסתובב, התעייפנו וגם באמת שנהנו והגיע הזמן לחזור לילדים המתוקים שלנו.

כשהגענו ב-15:00 רום חרפ ומיה התרגשה מאד לראות אותנו והחלפנו חוויות. ההורים של עופר אמרו שמאד נהנו וכשרום קם הדבר הראשון שהוא אמר לי היה: "היה כיף עם סבא וסבתא. אמרתי להם שאני אוהב אותם". כולם נהנו - יצא טוב!

מודה ממש על כל מה שיש לי - בן זוג אוהב, ילדים מהממים, משפחה מקסימה, חברים טובים והכי חשוב - בריאות. וכאמור זה שיצא יום הולדת בלי טילים וקורונה (במדינה שלנו שום דבר לא מובן מאליו) - זה ממש מזל טוב!

בת 37


תכתבו לי משהו

זה בול בשבילך