איך זה מרגיש להגשים חלום?

איך זה מרגיש להגשים חלום?" שאלה אותי חברה. אנסה קצת לתאר את השגרה שיצרתי בחודשיים שאני גרה בקופנגן כדי לשתף איך זה באמת "לחיות את החלום" - במציאות

בואי נהיה בקשר

"איך זה מרגיש להגשים חלום? אני בטוחה שהורמו כלפיי ההחלטה שלכם לנסוע הרבה גבות. ואני בטוחה שהחלום ביום יום נראה קצת פחות חלומי" כתבה לי חברה.


כן, היא צודקת. 

נכון, אנחנו חיים על אי טרופי, היומיום מלא בנוף ירוק, כחול, טורקיז, קוקוסים טעימים, אוכל משובח והרבה פינוקים. אבל גם בהרבה דברים שהם מה שנקרא "החיים עצמם". אני אנסה לתאר רגע את "השגרה" שיצרנו בחודשיים שלנו בקופנגן כדי להסביר.

הבוקר בא קצת יותר בשלווה

מתעוררים כשהילדים קמים יקיצה טבעית, לאחרונה סביב 7:30 בבוקר. הילדים אוכלים יוגורט עם גרנולה, או פרוסה עם משהו, מכינים עם עופר מיץ במכונת מיצים שהוא קנה כאן בלזאדה (חנות אונליין במחירי אלי אקספרס שיש בה הכל וכל דבר שמזמינים מגיע תוך כמה ימים עם שליח עד הבית!). גם בקופנגן צריך לשכנע את רום לצחצח שיניים ולהתלבש (יש לו מדים לגן, כמה מוזר). אז צריך קצת לזרז אותו כדי להיות באוטו סביב 8:40 כי צריך להגיע לגן של רום לפני 9:00. יש 13 דק' נסיעה, בלי פקקים, כביש רגוע עם נוף של ג'ונגל לצידו. המקסימום שיכול טיפה להאט אותנו הוא אופנוע או מוכר עם עגלה של דברים מוזרים.
גם כאן רום מתקשה להפרד בכניסה לגן, לא משנה כמה הגן שלו מושקע ומדהים והגננות אלופות...
בימי שני עופר לוקח את הילדים למסגרות והולך לשחות באחת הבריכות המדהימות שיש פה עם נוף לים והולך לעבוד בבית קפה או מתחם עבודה. 

הבריכה בה עופר שוחה

אני מתרגלת (לראשונה בחיי!) יוגה עם מורה ברזילאית בשם סופיה. היא מקסימה ואוהבת מאד ישראלים (הייתה כמה פעמים בארץ, יודעת כמה מילים בעברית ואפילו משלבת בשיעור שלה שירים בעברית). אני אוהבת שהיוגה לרוב שומרת עליי די ממוקדת ברגע, במה שאני עושה, בהנחיות של סופיה לתרגילים ובעובדה שגם אם התרגיל לא פשוט, הוא רגוע יחסית ומאט את הקצב המהיר מאד של המחשבות והפעולות שלי.

חלל תרגול היוגה שלי

השיעור מסתיים לקראת 11 ואני הולכת לאכול ארוחת בוקר בבית קפה ליד. לפעמים כותבת, לפעמים קוראת ספר, לפעמים נפגשת עם חברה. איכשהו הזמן עובר מאד מהר וב-14:30 כבר נוסעים לאסוף את הילדים. ואז או שאנחנו משחקים עם החברים השכנים במתחם שלנו (אנחנו 4 משפחות במתחם משותף עם בריכה ובית עץ עם כמה מתקנים) או שאנחנו הולכים לאכול באחת המסעדות ונשארים לשקיעה על הים. יש גם ג'ימבורי קטן ליד הבית וג'ימבורי גדול יותר בעיר שלפעמים אנחנו מבקרים בו או נפגשים עם חברים אחרים מהגן בריזורט/בית שלהם.

המתחם בו אנחנו גרים

הערב בא בפחות שלווה

מלבד החלום לגור שנה בקופנגן יש לי חלום נוסף - שהילדים ילכו לישון ב-20:00!  מיה עוד יכולה לעשות את זה ובבית שלנו בכפר סבא כשהייתה בחדר משלה זה היה קורה. אבל פה כשהם שניהם בחדר יחד, הם משתוללים, מורחים את הזמן, תמיד מישהו מהם מקבל מכה מההשתוללות שלהם, רום משתמש בכל התירוצים האפשריים לא ללכת לישון, מיה נשברת ונרדמת באיזשהו שלב. רום נרדם אולי סביב 21:00, לפעמים אפילו מאוחר יותר. בקיצור, גם בנושא השינה אין הבדל בין כפר סבא לקופנגן כמובן - כי ילדים הם ילדים לא משנה איפה הם נמצאים בעולם...

נשברנו? הם נשברו? נרדמו על הספה

טונגסלה - האזור העירוני יותר של קופנגן

בימי שלישי ושישי אני  לוקחת את הילדים למסגרות והולכת לשיעור אירובי משולב עיצוב בעיר עם מדריכה ישראלית בשם מירב. היא אלופה עם אנרגיות משוגעות וקורעת אותנו. אחרי זה שוב אני הולכת לאכול איפשהו (ביננו, חצי שיעור אני חושבת מה ואיפה אני אוכל אחרי ;). כיוון שאני כבר בעיר אז אני לפעמים משלבת סופר או סידורי קניות נוספים. יש בעיר כמה סופרים גדולים, מסעדות וחנויות שונות.

מאקרו -הסופר הגדול בעיר

כוח נשי

בימי רביעי לפעמים אני שוב ביוגה של סופיה וגם התחיל להתהוות מעגל נשים חדשות פה באי. זה מעצים ונחמד לשמוע על התמודדויות של נשים אחרות ולהזדהות. בסוף כולנו מתרגלות לאורח חיים קצת אחר, לא רק הילדים צריכים זמן הסתגלות, גם אנחנו וזה לא תמיד פשוט. קשה לשים את האצבע על האתגר במדוייק כי על פניו מכל מה שכתבתי נשמע שהחיים שלנו תותים (או קוקוס), אבל כל האתגרים שהיו לנו בכפר סבא קורים גם כאן בקופנגן ובאמת שפשוט הנוף יותר יפה.

האתגרים זהים, הנוף יפה יותר

חמישי - מצברוח חופשי

בימי חמישי אני רוצה להתחיל ללכת למדיטציה/מיינדפולנס, לנסות להתאמן על זה בקבוצה יהיה יותר קל מלשמוע משהו בבית. ניסיתי עם סרטונים ואפליקציות בבית - לא התמדתי. אולי ככה ביחד זה יעבוד יותר טוב. הקטע הזה של להשקיט את המחשבות מאד חשוב לי. אני רגילה בכל רגע נתון להתעסק באיזה משהו שצריך לעשות.
בפודקאסט האהוב עליי  THE MINDSET METNOR הוא אומר שלדאוג זה מה שאנחנו עושים כדי להרגיש שאנחנו מטפלים בבעיה אבל בעצם אנחנו לא עושים כלום חוץ מנזק לעצמנו. כלומר, הדאגה מחליפה איזו עשייה ממשית ולכן לא מקדמת כלום. אם החשש שלנו מתממש, אנחנו אומרים לעצמנו "הא, הנה, ידעתי! בדיוק מזה דאגתי". זה לא קל לי לזכור את זה כשעוד פחות מחודש אין לנו בית ואנחנו מחפשים די באיטיות אבל אני מנסה שלא לחשוב על זה כל הזמן….(שכרנו את הבית מהארץ מראש ל-3 חודשים בידיעה שלא נוכל להאריך כי זה הבית של הבעלים שחוזרים מביקור בישראל). בכל מקרה אני מקווה אחת לשבוע לנסות דברים חדשים כאן. כמו למשל האינרדאנס שניסיתי לא מזמן וסיפרתי על זה כאן.

סופ"ש של גילויים חדשים

בימי שישי אני מביאה את הילדים למסגרות ונוסעת שוב לאימון אצל מירב, כמובן אוכלת איפשהו, לפעמים הולכת לאיזה ריזורט לאכול ולהכנס לבריכה. סידורים ואחה"צ בדרך כלל אנחנו נפגשים עם חברים לארוחת שישי.

שבת וראשון, ימי החופש כאן, מוקדשים לטיולים משפחתיים, גילוי מקומות חדשים, לנסיעות רחוקות יותר כמו לטונג נאי פאן, האד-רין, טיול במפל ועוד… בארץ אנחנו כל כך עצלנים ובקושי מטיילים ופה רק רוצים לחקור עוד את האי הקסום ולגלות כל מה שיש בו.

באנאנטרה, טונג נאי פן

חוגים לילדים

גם לילדים יש לו"ז :)

אחרי הגן  בשלישי וחמישי יש למיה ורום שיעור שחייה עם מדריך ישראלי מקסים בשם גל. שיעור פרטי חצי שעה למיה, חצי שעה לרום. מיה עכשיו כבר אחרי 7 או 8 שיעורים - יודעת לשחות! אלופה כזו. רום גם ממש משתפר ומרגיש בטוח במים, כנראה בקרוב גם כבר ידע לשחות.

רומצ'ו עם גל מדריך השחייה המקסים

בימי רביעי מיה לפעמים הולכת לחוג אפייה במסעדה הישראלית wowness (זה פשוט לגילאי 6+ , זו הסיבה היחידה שרום לא בחוג הזה גם). שבוע שעבר כשלא היה למיה גן היא הלכה יומיים לקייטנה שהם אירגנו שבה מטיילים פה באי ולומדים כל מיני דברים על השטח וממש נהנתה. מיה השתתפה שם גם בחוג יצירה  עם מורה גרמניה ועשתה דברים מדהימים.

השבוע מיה תלך לנסות חוג עברית עם מורה ישראלית שהגיעה לאחרונה לאי והיא תלמד קריאה וכתיבה בצורה יצירתית. אם נרגיש שצריך, יש גם שיעורי אנגלית בקבוצה או פרטי (אבל האמת שהיא כבר מבינה די את רוב מה שאומרים ויודעת קצת לדבר).

ואיך אני מרגישה במציאות החלום?

המחשבות שלי כל הזמן נודדות בין הרצון "להנות מהרגע", "להיות בכאן ובעכשיו" לטפוח  לעצמי רגע על השכם שהנה אני ממש חיה את החלום שלי, לבין המחשבות של אז מה אני עושה בחיים? מה המשמעות שאני מביאה לעולם? אני כבר שנה וחצי לא עובדת, איך אני מתחילה לבנות את עצמי שוב? מה אני רוצה לעשות? ככל שהזמן עובר גם הביטחון בדברים שאני יודעת לעשות יורד. נושא למחשבה, עשייה, או אולי דווקא שחרור זמני. אני עוד חושבת על זה ;).

להנות מהרגע או לתכנן את העתיד?

גל קורונה נוסף?

זה פחות או יותר המצב אחרי חודשיים באי, שלושה חודשים בתאילנד. אני מתכננת טיול לחופשת כריסמס/השנה חדשה שיש לילדים מאמצע דצמבר כשההורים שלי מגיעים לבקר, אז יש למה לחכות!

בשבועות האחרונים התחיל גל נוסף של קורונה פה. המסגרת של מיה הייתה סגורה שבועיים בגלל אשת צוות (מחוסנת) שנדבקה. השבוע סגרו עוד 4 מסגרות מסיבות דומות. חוסר הוודאות עם הקורונה הזו נמשך… אני מניחה שהחיים תמיד היו לא צפויים אבל מאז הקורונה מרגישים את זה בעוצמה רבה יותר…

נקווה לטוב. נשיקות מקופנגן.


תכתבו לי משהו

ואת זה קראת כבר?