קבלת החלטות בעולם של חוסר וודאות

"זוגיות זה בסך הכל שני אנשים ששואלים אחד את השנייה בלי הפסקה מה הם רוצים לאכול עד שאחד מהם מת"
(רוני מלר, קבוצת הפייסבוק רעבים ברעבך)

מכירים את זה? אצלנו מה נאכל כל יום זו ממש שאלה קיומית :). אבל גם בנושאים שהם לא אוכל, אנחנו זוג שמסתבך קצת עם החלטות. לקח לנו המון זמן למשל עד שקנינו את הבית שלנו (חיפשנו שנתיים לפחות וחששנו מהצעד של לקיחת משכנתא). על הרבה דברים אנחנו מתלבטים ושואלים אחד את השנייה "אז מה נעשה?" (לרוב אני שואלת ועופר ממלמל משהו:). אפשר לומר שחוץ מלהתחתן, שזו באמת הייתה ההחלטה הכי טובה והכי קלה שלנו בחיים - אנחנו זוג לא החלטי במיוחד. תוסיפו לזה את מגפת הקורונה שהפכה את החיים של כולנו לעוד יותר חסרי וודאות ממה שהיו והנה לכם מבחן אמיתי למה אתם רוצים לעשות בחיים.

את הסיבות שהובילו אותנו לצאת למסע בתאילנד עם הילדים פירטתי בפוסט הקודם. אבל ההחלטה באמת לעשות את זה הייתה לא פשוטה. היו לנו מלא חששות כמו מה אם יקרה לילדים משהו מבחינה רפואית? מה אם  נעקץ מהיתוש(ה) הדנגי הנורא הזה? איך תהיה לילדים ההסתגלות? ולנו? איך הם יתקשרו בשפה חדשה שהם עוד לא יודעים? איך באמת נראים החיים שם בכלל? האם  מה שאנחנו מדמיינים -  אווירה רגועה ונעימה, מקום מחבק ומכיל זה מה שיהיה? איך נחיה שנה בלי המשפחה? ועוד המון תהיות ושאלות. 

כשאני מתלבטת ולא בטוחה אני מתייעצת וחוקרת. המון. ריכזתי כאן את רוב הקבוצות בפייסבוק והאנשים איתם התייעצתי ואני מקווה שעכשיו המקורות האלו יעזרו למי שנמצא במצב של התלבטות או איסוף מידע. אבל גם אם אתם צריכים לקבל החלטה בכל נושא שהוא, התהליך שעברנו  יכול לעזור בקבלת החלטות.

המציאות עולה על כל דימיון

בקבוצת הפייסבוק המעולה שהקימה Tati Anat Reichman ישראלים בקופנגן - תאילנד, אפשר לקרוא מה קורה בקהילה, אפשר לשאול כל דבר ולהבין כבר מפה שיש מסעדות ישראליות, מרכזים, סדנאות ומפגשים, חוגים לילדים, מסיבות בריכה למשפחות. אני ביקשתי  לשוחח עם מישהו שעבר לא מזמן לאי ויש לו ילדים בגילאים דומים לשלנו. הילה המקסימה ענתה לי שבכיף וכך שוחחנו לנו טלפונית כמעט שעה. שאלתי אותה טריליון שאלות והיא ענתה בסבלנות ובפירוט. אני זוכרת שכתשובה לחשש שלי שזה לא יהיה בדיוק איך שאני מדמיינת, הילה ענתה משהו בסגנון:

"יפה, נעים וטוב פה יותר משאפשר לדמיין. אנחנו כל פעם צוחקים שהשקיעות פה זה כמו תמונת אווירה שמוצעת בדסקטופ, רק שזה באמת".

"האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק"

 לאט לאט הגעתי למסקנה ש-למה לא לצאת למסע? בדרך כלל מתחרטים על דברים שלא עושים יותר מאשר דברים שכן.  ד"ר חיים שפירא, סופר, פילוסוף ומומחה לתורת המשחקים הסביר בפודקאסט "חושבים טוב" של יהודית כץ:

"חיה כך שבימים האחרונים שלך תצטער על דברים שעשית, אבל לא תצטער על דברים שלא עשית. בדברים שלא עשית הצער עלול להיות אינסופי. אני יכול לכתוב אנציקלופדיה שלמה של 'דברים שעשיתי וחבל', אבל אני עדיין לא מצטער על זה, כי הספר שבאמת היה קורע את ליבי זה ספר תחת הכותרת 'דברים שלא עשיתי, וחבל."
(מתוך הספר "חושבים טוב"/יהודית כץ).

אחרי עוד קצת התלבטויות ומחשבות, באפריל כבר החלטנו שנלך על זה ויהיה מה שיהיה - חוויה זה בטוח!
ואז עד שסוף סוף בישראל חזרנו לסוג של שגרה נורמלית, בתאילנד, שהייתה ירוקה כל הזמן עם מעט מקרי קורונה - התחילה התפרצות גדולה ומשמעותית יותר של הנגיף.

אז מה עושים?!

לפחות שבועיים הייתי רק מבואסת מזה ש"איך יש התפרצות קורונה בדיוק כשהחלטנו לטוס?". ראיתי סרטונים עצובים ושוממים מחופי קופנגן והרבה גרפים אדומים על עליית מספרים מאסיבית בנדבקים בקורונה בתאילנד. 
כבר חשבנו לוותר על החלום  כי כנראה זה לא ממש חכם להכניס ראש בריא למיטה חולה (ואני לא משתמשת במרכאות כאן בכוונה).

דיברתי עם עומר אלדר שטס עם המשפחה שלו לטייל בתאילנד כשהייתה ירוקה לגמרי וקצת אחרי שהגיעו התחילה ההתפרצות. הם מתעדים את הטיול בעמוד הפייסבוק האלדרוס.

הוא סיפר שיש המון מקומות שוממים בטיול אבל שבקופנגן דווקא לא הרגישו כל כך את הקורונה. גם אפרת רוזנטל שעליה ועל עמוד הפייסבוק של המשפחה שלהם שסיפרתי בפוסט הקודם (OLO) ענתה לי שהם לא מרגישים את הקורונה באי.

 ועדיין, היה קשה להחליט.

באחד הבקרים שעשיתי הליכה בפארק כפר סבא המהמם, הקשבתי לפודקאסט של רוב  דיאל THE MINDSET ששאל:

"מה במציאות שלכם אתם לא מקבלים שתוקע אתכם?"

ואני הבנתי שאני תקועה כי אני לא מקבלת את זה שיש קורונה בתאילנד וזה לא בשליטתי מה יהיה שם עד הטיסה שתכננו באוגוסט.

להתגמש או לא להתגמש? זו השאלה

התייעצתי בקבוצה המקסימה של תמר רפפורט עולם ומלואו - השראה למסע וחוויות בדרך וכמובן גם עם תמר המדהימה בעצמה, לגבי לטוס בקיץ לתאילנד והרבה הגיבו שהמצב עם הקורונה לא נראה טוב וגם הם התלבטו ומחכים או משנים כיוון לכל מיני מקומות אחרים כמו מקסיקו, קוסטה ריקה, הרפובליקה הדומיניקנית ועוד.

אם לצאת למסע זו המטרה, אז אולי פשוט נשנה כיוון. אם לא נסע עכשיו מי יודע מה יהיה עוד שנה- שנתיים. אז יאללה, נהיה גמישים קצת, לא צריך לשבור את הכלים אם מה שדמיינתי לא מסתדר. הנופים ברפובליקה נראים מדהימים, כביכול יעד דומה לתאילנד מבחינת נופים, מחייה לא יקרה ואפילו מדברים שם אנגלית. אבל... משהו לא הסתדר לנו. זה לא הרגיש  כמו מה שיתאים לנו מבחינת קהילה. עדיין אין שם מספיק ישראלים וקהילתיות כדי ליצור משהו משפחתי ונעים, "הכי קרוב לבית רחוק מהבית", כמו שראיתי בקבוצה ישראלים בקופנגן.

לקוסטה ריקה גם פחות התחברתי. מלבד זה שהרבה אמרו שהיא יקרה (כנראה המדינה הכי יקרה במרכז אמריקה), היא נראית מאד יפה והרבה טבע וירוק בעיניים וביננו, זה פחות אנחנו. בארץ אנחנו משפחה עצלנית, אז לגור במדינה שהרוב בה טיולי טבע זה פחות הכיוון שלנו. אני בטוחה שגם שם יש הכל, אבל לא רציתי להתעמק יותר מידי. הרגשתי שלמרות הניסיון להיות גמישה ופתוחה לשינויים, קשה לי לוותר על החלום של קופנגן.

‍

Lost in thiland

בבלוג הפייסבוקי של  אליה Lost in Thailand נתקלתי  בקהילת בלוגריות בפייסבוק. אליה גרה בפוקט הרבה שנים ומצלמת סרטונים ממקומות יפים באי ומשתפת בלייב מה קורה שם. דיברנו על תוכנית המתחסנים שהתחילו לדבר עליה שתאפשר למחוסנים להכנס לפוקט ללא בידוד. אחרי הרבה מידע ותמיכה שנתנה לי היא אמרה משהו חשוב ונכון:

"אני מאמינה בתחושות בטן ולזרום עם מה שיוצא. אם מרגיש לך שתאילנד יותר מתאימה לכם, לכו על זה. המצב לא יציב בשום מקום, הכל זמני ואולי כן כדאי לנסוע אחרת תצטערו שלא עשיתם את זה. כשעוברים למדינה אחרת פחות מסתכלים על מדינה כיעד תיירותי, לכן 'הכל סגור' פחות רלוונטי. הכל יפתח בהמשך."

המשכתי להתעדכן מה קורה בתאילנד באמצעות קבוצת הפייסבוק תאילנד קצת אחרת המביאה נתונים עדכניים מאתרי חדשות תאילנדיים ומבלוגרים מקומיים והצטרפתי לקבוצה הנעימה של נשים בעולם רילוקיישן קופנגן של סולי.

נפילת האסימון

כשכמעט ויתרנו על הנסיעה והחלום נהייתי עצובה. במיוחד כשחשבתי על זה שאם לא נצא למסע הזה עכשיו, אהיה חייבת כבר למצוא עבודה ומיה תצטרך להחליף שוב גן בפעם השלישית בשלוש שנים ואז לעלות לכיתה א' (שינוי רביעי ב-4 שנים) כי העירייה עשתה כל שנה שינוי לא הגיוני. רום צריך להתחיל גן עירייה ועופר יושב כל היום מהבוקר עד שאנחנו אוספים את הילדים במשרד הקטן בבית שלנו  ואז לרוב חוזר לעבוד אחרי שהם הולכים לישון והכל חוזר חלילה…

אם זה עשה לי רע לוותר על זה - אז כנראה שצריך ללכת על זה!
אני יכולה להתייעץ מלא מסביב ואני מודה לכל מי שייעץ ותמך, אבל בסוף אין כמו להקשיב לתחושת הבטן שלך.
או כמו שנאמר לדורותי:
‍

"תמיד היה לך את הכח יקירתי, אבל היה עלייך ללמוד את זה בעצמך” הקוסם מארץ עוץ

‍

‍

‍

‍

‍

‍