Photo by Hello I'm Nik on Unsplash

פרידה מוקדמת מהרגיל

הקדמנו את הטיסה בשבועיים בגלל החשש שתאילנד תהפוך למדינה אדומה ולא נוכל לטוס. מרגע ההחלטה ועד הטיסה - שבוע וחצי. איך ממריאים בלי להתרסק בדרך?

בואי נהיה בקשר

החלטות החלטות החלטות


החדשות הלא טובות מתאילנד ממשיכות להגיע. הקורונה מחמירה. אנחנו חוששים שהיא תהפוך אדומה ואולי לא נוכל לטוס. אנחנו בסוף יולי, מתלבטים האם להקדים את הטיסה מה-15/8.
המחשבה להקדים מלחיצה אותי מידי (למרות שאני העלתי אותה ולרגע הרגשתי שזה אפשרי). משאירים את התאריך המקורי. אני עדיין לא רגועה, חוששת שבאמת יכריזו פה בישראל על תאילנד אדומה ולא נוכל לטוס. נפגשים בסופ"ש עם המשפחות, הם שואלים האם זו הפעם האחרונה שנפגש לפני שתטוסו? האם אנחנו מקדימים את הטיסה? לא יודעים.

מפגש אחרון לשנה הקרובה?

בראשון בבוקר מרגישים שצריך להחליט מה עושים. יש לחץ שאולי לא נוכל לטוס אם נחכה ל-15 ומנגד יש לחץ להקדים אבל כנראה יותר בטוח שנוכל לנסוע. החלטה באמת לא פשוטה. רציתי משהו "באמצע" להקדים בשבוע, לא שבועיים אבל אין מקום בטיסה. האפשרויות הן 1 או 3 באוגוסט, עוד שבוע או שבוע וחצי.
"אתה בטוח שנצליח בשבוע וחצי לארגן הכל?" אני שואלת את עופר, "כן" הוא עונה. טוב, אז משנים! אני לא נושמת ומרגישה פיזית את כל הלחץ בגוף. שעתיים אחר כך הגננת של רום מתקשרת להגיד שהוא חולה. אז אנחנו עם ילד חולה (קורונה???), בית ומזוודות (שעוד לא קנינו ) לא ארוזות וטיסה עוד שבוע וחצי. 

מהמרים ומקווים לטוב

זוגיות משלימה


אפשר לומר ש-90% מהמשימות לקראת המסע הזה אני עשיתי. חקרתי, ביררתי, דיברתי, תכננתי. הרגשתי שעכשיו לספרינט האחרון עד לקו הסיום כבר אין לי כוחות. כאן הזוגיות של עופר ושלי מוכיחה את עצמה. הוא נותן לי את התמיכה לאורך הדרך (גם אם הוא עצמו לא פעיל במיוחד) ובסוף כשאני  באמת צריכה אותו הוא נותן את הכל וזה מה שהכי עוזר לי ומרגיע אותי. הוא חי על הדקה ה-90, הכל הוא עושה ברגע האחרון אבל על הצד הטוב ביותר. הוא תקתק המון משימות ביום אחד ועכשיו מארגן את הבית וזה בדיוק מה שאני צריכה כדי להוריד את מפלס הלחץ והחרדה.

מקגוויר של הדקה ה-90

פרידות מהירות


אז בראשון בבוקר החלטנו, כאמור, שמקדימים. כשאספתי את מיה אחה"צ עדכנתי את הגננת שלה שמחר ולא חמישי יהיה היום האחרון שלה בגן אז שיספיקו להכין את מה שתכננו - אלבום ציורים וברכות מהחברים. למחרת באמת עשו לה את הפרידה, היא עשתה שוב את המצגת שהכנו לגן על תאילנד בחודש שעבר (אספר על כך בפוסט נפרד) וחזרה עם מתנות והמון תשומת לב. רום, בגלל שלא הרגיש טוב (חרחור על סף דלקת ריאות קבעה הרופאה, עשינו גם בדיקת קורונה ואין לו לשמחתנו), בעצם "נשלף" מהגן וזהו, לא יחזור כי הטיסה שבוע הבא וצריך להזהר לא להדבק בקורונה רגע לפני, אז אנחנו עושים בידוד ביתי עצמאי לפני הטיסה. כך יצא שרום מפספס את מסיבת הסיום של הגן הפרטי ולא נפרד כמו שצריך מהחברים ומהצוות המדהים שליווה אותו שנתיים מתוך שלוש שנות חייו. נכון, הוא אולי לא יזכור את זה, אבל זה היה לי קשה. לא לסיים כמו שצריך תקופה משמעותית כזו, לא להפרד ולא לתת לו לפרוח ולזרוח במסיבת הסיום כמו שאני בטוחה שהיה פורח. בדמעות סיפרתי לגננת שלו שלא נהיה יותר בגן. היא אמרה שהיא תבוא להפרד ממנו במיוחד אז לפחות תהיה לו הסגירה הזו. באמת שרום ואנחנו זכינו להיות בגן שמעצים את הילד ונותן לו המון כלים וביטוי. רום מתבטא בצורה רגשית מדהימה ואני בטוחה שמלבד האופי שלו זה גם החינוך שקיבל בגן ובבית יחד.

פרידה מרגשת מחנה הגננת האלופה

הדף הלבן מחכה להכתב


גם אני עשיתי פרידות קטנות ואישיות מכמה חברות. בתנאים שאפשר, עם מסכות, בחוץ… זה מחזק. הן נתנו לי את הכוח והאמונה שלמרות כל המגבלות והפחדים נעבור הכל יחד כמשפחה וזה מה שיגרום להכל להיות בסדר. חוויה משפחתית עוצמתית. קיבלתי מגנטים מקסימים עם תמונות שלנו עם חברים שנתלה על המקרר שם, ספר בודהיסטי ו-3 מחברות חדשות, כל אחת רצתה שאכתוב את הסיפור שלי או החוויות או התובנות או מה שארצה. הדף חלק ומדגדג לי כבר לכתוב, סקרנית מה יהיה בשנה הזו. הסיבה שאני קוראת לכל הדבר הזה "מסע" היא שמלבד הנסיעה הפיזית יש לי ציפייה ללמוד על עצמי כטלי, רחוקה מכל הדברים שמגדירים אותי בארץ ומכל המחויבויות הרגילות שפה, מקווה שהכתיבה תאפשר לי לעבד את הדברים.

אוסף מחברות מהממות וספר בודהיסטי בדיוק למצב


ושוב ספקות

סיימנו כמעט את כל המשימות. אנחנו כבר באריזות. לפני יומיים שוב נתקפנו פאניקה לגבי מצב הקורונה בתאילנד ולרגע התחלנו לחשוב לאן נוסעים במקום. בסוף, אחרי התייעצויות עם ישראלים בפוקט, קופנגן וברחבי תאילנד החלטנו בכל זאת, גם הפעם לא להתערער מהחדשות המפחידות שמגיעות משם ולהמשיך כמתוכנן ולקוות לטוב. זה לא קל כל רגע להתערער, חוסר הוודאות מחרפן.

הקורונה שוב תוקפת את העולם


הבידוד העצמאי 

אחד הדברים שהכי חששתי מהם הוא הבידוד המניעתי והעצמאי לקראת הטיסה. זה רעיון שהגיע בכלל רק בזמן האחרון כשגם כאן החלה החמרה עם הקורונה. לא דמיינתי בכלל שזה יקרה פה שוב וממש תכננתי שהילדים יסיימו את הגנים שלהם כמו שצריך ממש כמה ימים לפני הטיסה וזהו ואפילו אנחנו אולי נעשה מסיבת פרידה נחמדה לחברים, אבל כנראה שדברים אף פעם לא יצאו בדיוק איך שאנחנו מתכננים...
בינתיים הילדים מפתיעים. הם די מעסיקים את עצמם. נכון יש הרבה טלוויזיה ואייפד, אבל גם משחקים ביניהם ממש יפה, מיה לומדת לצייר מסרטונים, רום אלוף הזינגו (בינגו מיוחד ללימוד קריאה ועידוד הזכרון) ואפילו הצלחתי לגרום לו לישון שוב שנ"צ בבית אחרי שכבר לא כזה זרם. מיה ממש עוזרת, קיפלה בגדים במזוודה, שטפה כלים, מעסיקה את עצמה. וייב טוב בבית סך הכל :).

מתאמנת בציור

נפרדנו כך

אז כן, איזה מוזר, הסופ"ש הקודם היה הפעם האחרונה לשנה זו שראינו את האחים, הגיסים והאחיינים שלנו בלי שידענו או תיכננו. גיסתי המוכשרת עיצבה לילדים חולצות למסע, לכולנו כובעים והכינה להם הרבה חומרי יצירה, מדבקות, חוברת עם משחקים אישית, פופ איט ועוד. ממש בכיתי מהתרגשות כשראיתי הכל.

חולצת המסע
כובע המסע


את ההורים שלנו עוד נראה בשדה התעופה (למרות ההגבלה החדשה שאסור להכנס מלבד להוריד את הטסים). אמא שלי הכינה שקיות הפתעה ענקיות לילדים למטוס וגם מלא חוברות והפתעות לשים במזוודה הגדולה. גם לי אסור להסתכל מה יש שם :). בינתיים הם עוזרים בכל מיני סידורים שבדרך וזה ממש מרגש לראות את זה שלמרות שהם לא ממש בעד הנסיעה הזו וכמובן לא פשוט העניין שאנחנו טסים לשנה שלמה (אפילו לדרום אמריקה אחרי הצבא טסתי ל-7 חודשים שבסופם הם באו לפגוש אותי בקרנבל בברזיל) הם תמיד יהיו שם בשבילי ובשביל המשפחה. גם מיה ורום רגילים לראות אותם הרבה ולדבר איתם ומאד מחוברים. מקווה שבאמת עניני הקורונה ישתפרו שם ופה והם יוכלו לבוא לבקר כמו שהם מתכננים בדצמבר!

עם סבוש וסבתוש

אם עד עכשיו הרגשתי שאני צריכה את הכמה שבועות שנותרו כדי להתארגן ולעכל בנחת הכל, עכשיו אני כבר רוצה שכבר ננחת שם בשלום!!!



תכתבו לי משהו

יש עוד...